פסק-דין בתיק ת"א 5005-08

נתוני רקע ועובדות

1.         זו תביעה בגין רשלנות מקצועית של עו"ד כלפי שולחו.

התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") הגיש תביעה זו כנגד הנתבעת, והתובעת שכנגד,  עו"ד הגב' סוהיר זידאן  (להלן: "הנתבעת"), בטענה כי התרשלה עת בחרה להגיש תביעה כספית נוספת ונפרדת במסגרת תיק ת.א 20678/01 (להלן: "התביעה הכספית") וזאת במקום להגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתיק בש"א 8970/99 (להלן:" החלטה בערעור על החלטת הכנ"ר") וכי כתוצאה מהתרשלותה נגרמו לו לטענתו נזק שהועמד בכתב התביעה,  ע"ס 240,000 ש"ח למועד הגשתה 23.3.08. 

2.         הנתבעת, שימשה כעורכת דינו של התובע בין השנים 1993 - 2005 וטיפלה בהליכים משפטיים שונים בהם היה צד, כפרה בעובדות ובטענות הנטענות ע"י התובע וכן חלקה על המסקנות אותן מבקש הוא להסיק וכן הגישה תביעה שכנגד בגין שכר טרחה שלטענתה לא שולם לה עקב טיפולה בענייניו בשנים הנ"ל.

3.         אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת ייצגה הנתבעת את התובע בתיקים נשואי התביעה ובתיק מול כונס הנכסים בתביעת חוב כנגד עיסא ג'רייס במסגרת תיק פש"ר מס' 49/92 (להלן:"תיק הפש"ר"). ביום 7.11.93 הגישה הנתבעת בשם התובע תביעת חוב לכנ"ר בתיק הפש"ר, בשמשו כנאמן של החייב מר עיסא ג'יירס. תביעת החוב התבססה על תיקי הוצל"פ שנפתחו כנגד התובע בגין הליכים שונים, על פי יתרות בתיקי ההוצל"פ אשר שותפיו; עיסא ג'רייס ואחיו סמיר ז"ל התחייבו לשלם לו לטענתו.

הכנ"ר דחה את עיקר תביעת החוב של התובע וערעור על החלטת הכנ"ר הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה בש"א 8970/99), שנדונה בפני כב' השופט ג. גינת (כתוארו אז).

בהחלטתו דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה/הערעור על החלטת הכנ"ר, תוך קביעה כי התשלומים ששילם התובע היו מאוחרים למועדים הרלבנטיים להליך הפש"ר ועל כן אינם בגדר " חוב בר תביעה" להליכי הפש"ר וכן הוסיף ביהמ"ש כי הוא איננו אומר דבר " באשר לאפשרות, שהמערער יתבע על סמך התשלומים מ- 1995 במסגרת אחרת" (ראה ההחלטה: נספח ב' לכתב התביעה) (להלן:" החלטה בערעור על החלטת הכנ"ר").

4.         לגרסת הנתבעת שלא נסתרה, עוד באותו יום בו ניתנה ההחלטה בערעור בבש"א 8970/99 הנ"ל, הגיע התובע למשרדה ושם דנו הצדדים, באפשרויות הפתוחות בפני התובע. בין האפשרויות שהועלו היה אחת מן השתיים; הגשת ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה בערעור על החלטת הכנ"ר הנזכרת או הגשת תביעה בהליך אזרחי נפרד לבית משפט השלום. כפי שנרשם בהחלטה האמורה. לא דובר על ביצוע שני ההליכים שכן הגשת תביעה אמורה הייתה לייתר את הצורך בהגשת הערעור לבית המשפט העליון.

התובע, כך התברר, בחר באפשרות השנייה וביום 2.9.01 הגיע למשרדה של הנתבעת ושילם סכום כסף על חשבון אגרת בית משפט. ביום 03.09.01 הוגשה התביעה האזרחית נגד החייב עיסא ג'רייס ועזבון המנוח סמיר ג'רייס (ת.א 20678/01). על אופן הגשת התביעה וניסוחה (מטיוטה שהמציא התובע) העידה הנתבעת כפי שיצוין עוד להלן.

5.         ביום 16.6.03 ניתן פס"ד בתובענה הנ"ל, ע"י כב' השופט ש' לבנוני (כתוארו אז) אשר דחה את  התביעה וחייב את התובע בהוצאות משפט בסך של 12,000 ש"ח בתוספת מע"מ (להלן:" פסק דינו של ביהמ"ש השלום"). מפסק דינו של בית משפט השלום עולה, כי הוא סבר בניגוד לפסיקת ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת הכנ"ר, כי החוב נשוא ההליכים הקודמים היה כן " חוב בר תביעה" ולפיכך קבע כי מאחר ולא הוגש ערעור על פס"ד בבש"א 8970/99, פס"ד הפך חלוט וסופי ולפיכך נוצר מעשה בית דין ודין והדרך היחידה של התובע להיפרע מהכנ"ר.

בנוסף לגבי החלופה השנייה שעמדה בפני התובע והיא הגשת התביעה האזרחית, קבע ביהמ"ש השלום כי תביעה זו שהוגשה התיישנה כבר ביום 2.10.99 ולפיכך משהוגשה התביעה ביום 3.9.01, היא הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות ודינה להידחות. בהתייחסו לציטוט שהובא מהחלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת הכנ"ר (בש"א 8970/99) שלטענת הנתבעת, "המליץ" על הגשת תביעה אזרחית, קבע ביהמ"ש השלום כי יש לקרוא את הדברים פשוטם כמשמעם ולא כהבעת דעה של ביהמ"ש המחוזי אלא בבחינת אמרת אגב.

6.         התובע לא השלים עם פסק דינו של ביהמ"ש השלום והגיש עליו ערעור לביהמ"ש המחוזי. אולם הדבר לא הסתייע בידו. הערעור נדון בפניי הרכב בראשותו של כב' סגן הנשיא ג' גינת אשר החליט לדחות ערעורו (ע.א 1676/03, פסק דין מיום 03.05.05), באמצו את קביעת ביהמ"ש השלום כי התביעה התיישנה.

למרות פסיקתו הסותרת של ביהמ"ש השלום בנוגע לסיווג החוב כ"חוב בר תביעה" לא הכריע ביהמ"ש המחוזי בשאלה זו לגופה אלא ציין רק כי שני נימוקיו של ביהמ"ש השלום (ההתיישנות והפרשנות לעניין חוב בר תביעה), בדין יסודם.

באשר למילים שכתב כב' השופט גינת בהחלטתו בערעור על החלטת הכנ"ר בנוגע לאופצית התביעה הכספית שעומדת לו לתובע ציין ביהמ"ש שלערעור כי במילים שצוטטו (סעיף 3 לעיל) "... לא מובעת דעה בעניין הגשת תביעה במסגרת אחרת... " ויש לפרשם כמות שהם ואין בהם הבעת דעה כלשהי.

7.         משכך התגלגלו פני הדברים, ומשמיצה התובע את ההליכים באופן הנ"ל לא נותרה לו האפשרות אלא להגיש תביעתו זו שבפניי, כנגד הנתבעת אשר ניצחה על ההליכים המתוארים, בטענה כי ההליכים שנקטה הנתבעת ננקטו ברשלנות ובחוסר מקצועיות וגרמו לו לנזק ולהפסדים. לעניין היקף הנזק טען התובע כי הוא זכאי לקבל מאת הנתבעת את הפסדיו העומדים בגובה סכום תביעת החוב בסך 100,000 וכן כי הוא זכאי לקבל ממנה את כל ההוצאות המשפטיות בהם חויב בהליכים שונים שנקטה בהם הנתבעת, וכן להחזר שכר טרחתה ששילם לה.

תחילה לתמצית טענות הצדדים.

טענות התובע

8.         לטענת התובע היה על הנתבעת להגיש ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת הכנ"ר (בש"א 8970/99) לבית המשפט העליון כדי לבחון את השאלה האם החוב הוא 'בר תביעה' במסגרת פשיטת הרגל של עיסא ג'רייס או לאו.

ערעור זה היה מוגש בזכות ולא ברשות, אולם הנתבעת נמנעה מהגשת הערעור והתרשלה בכך שלא מיצתה את ההליך בבית המשפט העליון. לטענת התובע, אין ספק כי היה זוכה בבית המשפט העליון בערעורו וכפועל יוצא מכך היה מקבל את סכום תביעתו. התובע ממשיך וטען כי היה על הנתבעת ליידע אותו בנוגע לתקופת ההתיישנות. כמו כן, לטענתו הנתבעת טעתה והטעה אותו בהגשת התביעה האזרחית הנוספת (ת.א 20678/01), בחלוף תקופת ההתיישנות טעות אשר כל עורך דין סביר היה נמנע מלעשות. על הנתבעת הייתה  מוטלת חובת בדיקת היסודות הראשוניים של התביעה מבחינת מעשה בית דין ותקופת ההתיישנות, חובות אלה הן חלק מהחובה הבסיסית למיומנות משפטית מקובלת וסבירה. הנתבעת הפרה את חובותיה כלפי התובע, היא לא פעלה כעורכת דין סבירה מיומנת וזהירה.